הודו-לייט לא לצעירים - ממריאים לדלהי 

מאת: רמי הסמן 

"דלהי מגעילה. בשביל מה לכם? כולם מקבלים שוק כשהם נוחתים. מסריח שם. כולם חוזרים חולים. היו כאלו שחזרו אחרי יממה. מה איבדתם שם? אני בחיים לא הייתי נוסע לדלהי. כל הקבצנים - איכס!". אלו היו רק חלק מהעצות שקיבלנו ממכרנו לפני שיצאנו לדרך.

אבל זהו יצאנו לדרך לנתב"ג, הטבור הלאומי שלנו. המראנו עם Royal Jordanian ביום רביעי, בשעה חמש וחצי לפנות ערב לכיוון עמאן. המטוס המריא בזמן, דהה קצת באוויר, ומייד נחתנו. כל הסיפור נמשך פחות מ-45 דקות. לא זוכר את דגם המטוס, אבל מדובר במטוסים קטנים. שני מושבים בכל צד. הדיילים היו מאוד אדיבים. נתנו לנו משהו לשתות. די דומה לטיסה לאילת.

נחתנו בעמאן. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו. בתל אביב היה חם, בעמאן היה עוד יותר חם. אנחנו עדיין בסוף חודש אוגוסט. בעמאן נשארנו בשדה התעופה כשעתיים. טיסת ההמשך שלנו לדלהי הייתה מתוכננת לשמונה ורבע. גם כאן יצאנו בזמן. הפעם טסנו במטוס איירבוס מרווח וחדיש. המטוס היה מלא בדיילות, רובן לא ירדניות. אירופאיות, פיליפיניות. כולם נחמדים. כולם חביבים. לא כועסים, לא חסרי סבלנות. משך הטיסה כחמש שעות. היינו מתוכננים לנחות בדלהי בשעה ארבע ורבע לפנות בוקר. הבדלי הזמנים בין ישראל לדלהי הם שלוש וחצי שעות. לא הבנתי את הקטע הזה של החצי שעה. בשום מקום בעולם זה לא קיים. הצלחנו קצת לישון. אם הייתם שואלים אותי, הייתי בהחלט נותן ל-RJ דירוג של חברת תעופה אירופאית מובילה.

זהו אנחנו בדלהי. לא האמנו, אבל הגענו לשדה התעופה הבינלאומי על שם אינדירה גנדי. כשיצאנו מהמטוס שום מכת צחנה, כפי שתיארו לנו הנוחתים במומביי (בומביי). עברנו את פקידי ההגירה ההודים במהירות. מחייכים. בלי הרבה שאלות. לא - "למה הגעת לכאן? מהי סיבת הביקור? מי מממן את הטיול?". אחרי זה, כל המזוודות הגיעו בשלום. עברנו את פקיד המכס הבודד שעמד ביציאה, וקיבל מאיתנו את הטופס המתאים. שוב, בלי שאלות.

באולם היוצאים חיכה לנו נהג הלימוזינה. זו הייתה אחת ההחלטות החכמות שקיבלנו. בן דודי צביקה, שהספיק להיות בהודו אין ספור פעמים, אמר: "כדי שהנחיתה בדלהי תהיה רכה, תיקחו לימים הראשונים מלון טוב, ושתגיע לימוזינה לקחת אתכם מהשדה". באמצעות המלון המיועד בדלהי הזמנו את הלימוזינה. נהג בחליפה לבנה. כפפות לבנות. שלט עם השמות שלנו. הוא ליווה אותנו למכונית. בסך הכול מדובר היה בטויוטה Innova. אבל במונחים הודים זוהי מכונית השרד למטיילים. העלות ארבעים דולר. הרבה? במונחים הודים בהחלט. במונחים ישראלים - סביר לחלוטין.

במידה ולא היינו בוחרים באופציית הלימוזינה, מה שהמליצו לנו - לגשת לדוכן ה-Prepaid Taxi. לשלם סכום של כ-240 $R (רופיס) פחות או יותר, לקחת טופס, ולצאת לשירות המוניות הרשמי בשדה. לא להעיז לקחת נהג חאפר מהשדה. אף פעם אי אפשר לדעת מהו מתכנן, ומהו יעשה. שמענו על נהגים שבאמצע הדרך, מסבירים לכם שהמכונית התקלקלה. מה תעשו עם מזוודות באמצע דלהי? סיפור אחר על איש עסקים שלקחו אותו לאיזושהי שכונת עוני. הפשיטו אותו מהמזוודות ומבגדיו. הרבה לא היה לו מה לעשות. בקיצור, סיפורים לא חסר. הדוכן אגב נמצא באולם הנוסעים היוצאים. אל תחכו לצאת לגמרי מהאולם, כי בחוץ כבר אין דוכן.

שער החליפין של הרופיס עומד על (משתנה מעת לעת)  49 $R ל-1 דולר ארה"ב. 12 $R ל-1 ש"ח. פחות או יותר.

בלימוזינה הנהג הגיש לנו שני בקבוקי מים מינראליים מיניאטוריים. עם כל הסיפורים ששמענו על הודו, די חששנו. לך תדע - מנסה להרעיל אותנו?! לא נגענו במים. הנסיעה למלון לפנות בוקר הייתה הפגישה הראשונה עם הודו. ראינו קצת פרות פה ושם. פקקים היו רק חלקיים, כי זה היה ממש מוקדם. ראינו איך שדלהי מתעוררת. קצת אנשים ישנים על המדרכות. כמו בדיזינגוף אצלנו. אף קבצן לא קיבל את פנינו בשדה התעופה.

בהתאם לעצתו של בן דודי לקחנו מלון טוב. לא סתם טוב. חשבנו בהתחלה על מלון שלושה כוכבים מסוים, אבל אחרי שהתברר שהוא נסגר, עברנו לארבעה ולחמישה כוכבים. המיקום הנבחר - באזור ה- Connaught Place. הכיכר המרכזית של ניו דלהי. השאנז אליזה שלהם. מאחר ודלהי די גדולה, עדיף להיות ממוקמים עד כמה שקרובים למרכז העניינים, וזהו מרכז העניינים. אגב, דלהי מתחלקת לדלהי הישנה, הנקראת דלהי, ודלהי החדשה, הנקראת ניו דלהי. יחדיו ההודים קוראים לעיר דלהי ולא ניו דלהי, כפי שרבים טועים.

כשבדקנו את אופציות בתי המלון במדריך להודו של ה-Lonely Planet, התמקדנו כאן. חיפשנו מלון טוב, אבל לא יקר מידי, וברוך השם גם בהודו אפשר להשתולל עם מחירי בתי המלון. בסיכומו של דבר בחרנו ב-Metropolitan Hotel Nikko. ההמלצות היו סבירות. הצלחנו להשיג דיל סביר באמצעות אתר האינטרנט של חברת האם.  7,000 $R ללילה בודד. כולל ארוחת בוקר. לא ממש זול, אבל תחת הקונספט של בועה אטומה בתוך דלהי. אחרי חודש בהודו הגעתי למסקנה שזה היה ממש מוגזם.

דבר נוסף חשוב. בהודו המחיר למלון איננו המחיר למלון. פרדוקס? די פשוט. כי בנוסף למע"מ יש להם כל מיני היטלים. היטל יוקרה ועוד בסגנון. תוספות שמגיעות יחדיו לעיתים ל-20% מהמחיר המקורי. אז שווה לבדוק מה המחיר ללילה, כולל מיסים ותוספות.

הגענו למלון איפשהו בשש בבוקר. רחבת כניסה גדולה. בדלת הכניסה עמד שומר סיקי גבוה. כמו שכולם תמיד מספרים על בתי המלון היותר טובים בהודו. חייך, פתח לנו את הדלת: "Good Morning Sahib". כולם במלון היו עדיין רדומים. ניגשנו לשולחן הקבלה. הפקיד הסביר לנו בנימוס שהחדר שלנו עדיים לא מוכן. אבל הוא יהיה מוכן תוך כשעה. הציע שנשב בלובי ונמתין. מבחינתנו זה היה מעולה, כי רשמית בית המלון מקבל אורחים חדשים בסביבות הצהריים.  אז שבע בבוקר היה גם טוב מבחינתנו.

עם הנחיתה הבנו שבהודו חייבים לתת טיפ. למרות העובדה הרשמית שגם במלון שלנו, כל העובדים הסתובבו עם תג על דש בגדם: Tip Free Hotel. אז מה נותנים? בארץ, לשליח אני בדרך כלל נותן טיפ של עשרה שקלים. באירופה או בארצות הברית כמה דולרים. בהודו נותנים 100 $R. כך התחלנו. הבנו שמבחינת ההודים מדובר בסכום גבוה. המשכורת החודשית הממוצעת של עובד בדרגה זוטרה נעה בין 2,000 $R ל-3,000 $R לחודש. אז 100 $R, זה פחות או יותר שכר של יום עבודה אחד.

המלון נראה מאוד יפה. לובי מפואר. חדר אוכל נאה. בריכת שחייה. די מוצלח.

זהו הגיע הרגע הגואל לעלות לחדר. הבל-בוי ההודי הציע שנעלה לחדר והמזוודות יגיעו בעקבותינו. אבל אנחנו התעקשנו - המזוודות איתנו. ידענו שב-RJ לא ישאלו אותנו את אותן שאלות ששואלים באלעל. אבל כבר למדנו מזוודות בחו"ל, במיוחד בהודו, גם לא במלונות יוקרה, לא מחוץ לטווח הראייה שלנו. מוגזם? אולי. אבל גם כאן, סיפורים לא חסר. מזוודות שנעלמו שניות אחרי שהשאירו אותן לבד. חוץ מזה מי משאיר מזוודות ללא השגחה?! בארצנו הנחמדת היו מפוצצים מזוודה לא קשורה ברצועה לבעליה.

בדומה לבוראט מאוד התרשמנו מהמעלית, ממסדרון. החדר היה מקסים. בהחלט ראוי למלון חמישה כוכבים. מרווח. סדינים נקיים. מגבות נקיות. טלוויזיה. מזגן. הכול נפלא. הייתה לנו בעיה עם פתיחת המנעול של אחד ממארזי תיקי הגב שלנו. בקשנו שיגיע לחדר טכנאי לסייע לנו בפריצת המנעול. תוך דקות הגיעו שני אנשי צוות טכני עם ציוד פריצה מלא. תוך כמה דקות המנעול היה פרוץ, ואנחנו פתחנו את התיקים.

סוגיה אחרת שעדיין לא התייחסנו אליה. עם איזו מזוודה טסים להודו? החברה הצעירים ברור שנוסעים עם תיקי גב. מה קורה עם המבוגרים. היו שהמליצו על מזוודות עם גלגלים. תיקים עם גלגלים. הרוב אמרו: "בהודו חייבים תיק גב; גם לזקנים. הכי נוח". בסיכומו של עניין הם צדקו. היו מקומות שנדרשנו לטפס כמה עשרות מדרגות. אל תדאגו, במקרים הללו לקחתי מישהו שיעשה עבורי את הסחיבה. הכול תמורת 100 $R. הרבה? לא. אבל שווה! את תיקי הגב קנינו בחנות למטייל בדיזינגוף סנטר. השקעה של 1,500 ש"ח בממוצע לתיק. ממה שלמדנו, כדאי להשקיע בתיק טוב ואיכותי. שלא יקרע. שלא יתפרק. שלא יירטב. הצטיידנו בחנות עם כל אביזרי העזר. תיק עוטף לתיק גב. חובה לטיסות. כדי שכל הרצועות לא יתקעו בדרך. כדי שהתיק יהיה כמעט נעול. מוגן מפני גשמים.

חוזרים למלון. החלטנו קודם כל, חייבים קצת לנוח. הלכנו לישון. כשהתעוררנו גילינו שלא הכול בדיוק נפלא. התברר לנו ששני חדרים לידינו, במסדרון שלנו, בדיוק היו באמצע שיפוץ. ניילון על שטיח. דלתות חלקת המסדרון שלנו סגורות (כדי שהאבק לא יגיע לשאר חלקי הקומה). אבק באוויר ורעש של דפיקות. מייד ירדתי למטה להתלונן. אמרו שאם אנחנו רוצים לעבור חדר, אפשר. התלבטנו. החלטנו שאנחנו עצלנים מידי. אין לנו כוח לארוז מחדש. המשפצים מגיעים בעשר בבוקר. עוזבים בשש לפנות ערב. אנחנו בשעות האלו פשוט לא נהיה במלון. נשארנו בחדר.

אמרו לנו שהודו היא ארץ ההפתעות, הכול אפשרי. אז למדנו לקחת הכול בחשבון.

אחת מהשאלות שהעלנו לפני היציאה: כמה זמן נשארים בדלהי? יום ראשון נוחתים בבוקר. לוקחים חצי יום לנוח ולהשלים שעות שינה. אחר הצהריים סיור הכרות ראשון בעיר. יום שני - סיור מקיף בדלהי עם מדריך. יום שלישי - לוקחים את הרכבת המהירה לאגרה, לטאג' מהאל. למחרת טסים לדרמסאלה. כך סגרנו.

איך התחיל הסיור הראשון שלנו בעיר? על כך במאמר הרביעי בסדרה.

________________________________________

הודו-לייט 2008

סדרת מאמרים על טיול לצפון-מערב הודו

מאמר שלישי בסדרה

למאמר הראשון בסדרה -

רוצים לטעום את הודו ורוצים לדעת איך

למאמר השני בסדרה -

לאן, מתי, כמה ואיך נוסעים